החלטה בתיק ה"פ 21803-12-11

השאלה הדרושה להכרעה הינה, האם התקיימו במקרה שלפניי הנסיבות המאפשרות לבית המשפט לזמן מיוזמתו עד בהליך.

עניינה של התביעה נשוא החלטה זו הינו סעד הצהרתי לפיו המבקשת היא הבעלים של בית מגורים ברח' מגדל 14 בשכונת נווה צדק בתל אביב והידוע כחלקה 60 בגוש 6927  (להלן: " הנכס").

מר יהודה מטטוב ומר יעקב ישראלוב, היו הבעלים הרשומים של הנכס. ביום 4.6.60, נחתם הסכם בין יהודה מטטוב וגב' רבקה ישראלוב, אלמנתו של מר יעקב ישראלוב, לבין ה"ה יחזקאל מחלב, חיים מחלב, יעקב מחלב ויעקב שמאי מצד שני (להלן: " מחלב"; " ההסכם הראשון" בהתאמה). בהתאם להסכם הראשון, מכרו מטטוב וישראלוב את זכויותיהם בנכס למחלב, אך מטעמים שלא הובררו נרשמו מחלב בפנקס רישום המקרקעין, רק כחוכרים של הנכס עד לשנת 2059. יוער, כי מר יעקב שמאי חזר בו בשלב מסוים מהרכישה, ומשכך החכירה הוקנתה רק למחלב.

ביום 31.11.82 נחתם הסכם בין המבקשת לבין מחלב וחלק מיורשיהם, לפיו מכרו מחלב את זכויותיהם בנכס לידי המבקשת (להלן: " ההסכם השני"). האחרונה קיבלה את החזקה בנכס ונרשמה בפנקס רישום המקרקעין כחוכרת לדורות שלו.

במסגרת ההסכם השני, התחייבו מחלב להגיש תביעה לבית המשפט המוסמך על מנת להסדיר את רישום הבעלות חלף החכירה, ותביעה כאמור אכן הוגשה על ידם לבית המשפט המחוזי בתל אביב. דא עקא, התיק בוער, מבלי שאותרו מסמכים הימנו.

לטענת המבקשת, במסגרת ההסכם הראשון רכשו מחלב את זכות הבעלות בנכס, כך שרישום החכירה על שמם של מחלב, ובהמשך רישום החכירה על שמה במסגרת ההסכם השני, אינו משקף את המהות האמיתית של שתי העסקאות שבוצעו בנכס, קרי רכישת זכות הבעלות.

לצורך הסדרת רישום הבעלות על שמה, פנתה המבקשת פנתה למשיבים 1-3, יורשיו של מטטוב, הרשומים כבעלים של הנכס במקום המנוח מטטוב (להלן: " יורשי מטטוב"), על מנת לקבל הסכמתם כאמור. יורשי מטטוב סירבו לבקשת המבקשת, וטענו כי הזכות שנמכרה למחלב בהסכם הראשון הייתה חכירה ולא בעלות, ומשכך לא יכלו מחלב להעביר למבקשת אלא את זכות החכירה בנכס. לעמדת המבקשת, היא פנתה גם למי שאמורים להיות יורשיו של ישראלוב, ואלה לא התנגדו למבוקשה, כך לגרסתה, הגם שבהעדר צווי ירושה, לא ניתן לרשום את הבעלות על שמה ביחס לחלקו של ישראלוב בנכס.

משכך, הגישה המבקשת את התביעה שלפניי, בה עתרה למתן פסק דין הצהרתי שיורה על בעלותה בנכס. התביעה לא הוגשה גם כנגד יורשי ישראלוב, שכן המבקשת לא פעלה להוצאת צו ירושה של המנוח.

יורשי מטטוב טוענים כי הואיל ולמחלב נמכרה רק זכות החכירה בנכס, הרי שדין התביעה להידחות. בצד זאת, מעלים הם טענות נוספות כהתיישנות, שיהוי ועוד.

זה המקום לציין, כי יורשי מטטוב התקשרו בהסכם עם המשיב 6, לצורך טיפול בהוצאת צווי ירושה והסדרת הרישומים הדרושים, וכן בהסכם עם המשיבה 5, חברה יזמית בנדל"ן, לרכישת זכות הבעלות בנכס.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, עליהם נחקרו ולאחר מכן הגישו סיכומים. למקרא הסיכומים, הגעתי לידי מסקנה שיש מקום לצרף את ה"ה מחלב כצד להליך. בטרם מתן צו לעשות כן, ביקשתי את עמדת הצדדים. המבקשת הודיעה כי היא סבורה שנכון יהיה לשמוע את עדות יעקב מחלב, היחיד מבין ה"ה מחלב שנותר בחיים, שכן זימונו כעד עדיף על פני צירופו כצד להליך. המשיבים התנגדו לבקשה וטוענים, בין היתר, כי שומה היה על המבקשת לצרף את מחלב בתחילת ההליך או במהלכו; למצער, היה עליה לזמנו לעדות במהלך שמיעת הראיות ואין מקום לעשות כן לאחר שמיעת הראיות; אין בכתבי הטענות, לרבות הסיכומים, כל טענות מפתיעות או חדשות שמבססות את זימון העד בשלב מאוחר של ההליך; זימון העד או צירופו כבעל דין בשלב זה, יכביד על ניהול ההליך, מהווה מקצה שיפורים למבקשת, וזאת תוך פגיעה בזכויותיהם הדיוניות. 

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ובחנתי את ההלכה הפסוקה, הגעתי לידי מסקנה כי מן הראוי להסתפק בזימון יעקב מחלב כעד מטעם בית המשפט מאשר לצרפו כצד להליך, וכי דין טענות המשיבים לפיהן אין מקום לזמנו לעדות, להידחות. ואפרט נימוקיי לכך.

תקנה 167 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות"), מורה כדלקמן:

" כל אדם הנוכח בבית המשפט רשאי בית המשפט לדרוש ממנו להעיד או להראות מסמך המצוי ברשותו או בשליטתו באותו מעמד".

ההלכה הפסוקה פירשה את תקנה 167 לתקנות כמסמיכה את בית המשפט לזמן גם עדים שאינם נוכחים בדיון. בהקשר זה אפנה לרע"א 4256/98 ה.ל.ס בע"מ נ' כור מתכות בע"מ פ"ד נ"ג, 621, בעמ' 623:

" שופט רשאי גם להזמין עד על דעת עצמו, אלא שישתמש בכוח זה במקרים נדירים בלבד, שלא ייהפך לפרקליט הצדדים ויעשה את מלאכתם".

כן ראה:

ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ , פ"ד מד(4) 595, בעמ' 603; א. גורן " סוגיות בסדר הדין האזרחי" בעמ' 294; י' זוסמן," סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, 1995 בעמ' 508-509.

הדעת נותנת כי המקרים הנדירים בהם יידרש בית המשפט להורות על זימון עדים מיוזמתו, יהיו כאשר לפני בית המשפט מונחים עניינים בלתי מובנים, סתורים, המונעים הימנו להגיע לחקר האמת, ומשכך עלולה אף להינתן על ידו הכרעה שגויה, כאשר מנגד ניתן יהיה לפתור את אי הבהירות על ידי זימון עד חיצוני. עוד ישקול בית המשפט שימוש בסמכותו זו, כאשר ההכרעה שתינתן על ידו עלולה לפגוע בצד שלישי, שלא היה צד להליך, על ידי שמיעתו לפני בית המשפט, טרם מתן ההכרעה כאמור. זאת יעשה בית המשפט תוך נקיטה במשנה זהירות ולאחר שישמע את עמדות הצדדים, בטרם יורה על זימון העדים.